ב.8.11.2013 נפטרה יעל שמחה פזואלו לוי, בדיוק שבוע לאחר מסיבת הפרידה שערכה לעצמה. זה מה שכתבתי באותו הערב:

לא הייתי שם בגופי אבל בלב ובנפש כן.

פגשתי אותה לראשונה בריטריט עם כריסטופר טיטמוס. היא עלתה לשיחה איתו, שיחה שלאחריה בנזוגי ואני התחלנו לכנות אותה המוארת.

לא ידעתי אז שיש לה סרטן. היא דיברה איתו על סיפורים ועל פנטזיות שאנחנו מספרים לעצמנו ועל האפשרות להניח להם. הרגשתי/שמעתי שהיא ממש מצליחה לעשות זאת.

לאחר הריטריט הבנתי שהיא חולה בסרטן הרבה שנים, שהיא אמא לילדה מתוקה ויפייפיה, בת-זוג, בת, חברה, אהובה, פסיכולוגית ועוד תארים וכמובן מוארת.

כל מי שזכה להכיר אותה זכה. בכל שיחה לשלל של תובנות, של לב פתוח, של אהבה ללא גבולות, של נתינה, של שמחה.

שבועיים לפני שילדתי, בפסח האחרון, זכיתי לחלוק איתה חדר בריטריט מדיטציה ארוך. שתינו קמנו לשירותים הרבה. אני בגלל ההריון המתקדם והיא בגלל המחלה. חלקנו חיוכים גנובים בשעות מאוחרות של הלילה. היא סיפרה כמה שהיא מתורגלת בלילות קשים מאלו, בשהייה בבתי חולים.

ראיתי אותה בפעם האחרונה ביום כיפור. לא האמנתי שהיא צמה. אמרה שזו המסורת שלה מזה שנים. השמחה של הנעליים החדשות האדומות של הבת שלה, של המפגש עם מה שיש, האמהוּת שלה, הנסיעה שלה על אופניים לקבל כימותרפיה, כל אלו ועוד ילוו אותי עוד הרבה.

אני קוראת לה בודהה, כי ההתמודדות שלה עם החיים ועם המוות הייתה של אדם מואר. ולולא הייתי פוגשת אותה לא הייתי יודעת שזה אפשרי, לא הייתי מאמינה שיש מישהו שבאמת מבין שהוא הולך למות ויכול לקבל את זה ולחייך אל זה בהבנה שזו המציאות. גם בחיים שלה וגם במוות שלה אני יודעת  שהיא בודהה. זו שהתעוררה. זכרה ברוך כל-כך.